גזר דין בתיק רע"ס 35060-12-09

במסגרת כתב האישום המתוקן שבתיק עמק 35060-12-09 הורשעו הנאשמים עפ"י הודאתם בעבירה שעניינה ניהול עסק המשמש כמחסן לאחסנת ציוד לאירועים ולאחזקת ותיקון הציוד בשטח של כ-2500 מ"ר, עסק הטעון רישוי עפ"י דין, ללא רישיון עסק כדין.

ב"כ המאשימה בטיעוניה לענוש ציינה הדברים הבאים:

"מדובר על ניהול עסק מסוג אחסנה של ציוד לאירועים בשטח של כ- 2500 מ"ר שמתנהל ללא רישיון עסק כדין מאז שנת 2007. עצם פתיחת העסק ללא רישיון כדין מהווה עשיית דין עצמי והפרה של החוק ברגל גסה כשהמטרה שעומדת אל מול עיני המבצעים זה האינטרס האישי של רווח כלכלי. האינטרס האישי דוחה את האינטרס הציבורי שעסקים בכלל זה עסקים של אחסנה וציוד בפרט יעמדו תחת הוראות החוק בפרט בנושא של כיבוי אש ובנושא של בטיחות המבנה. בנסיבות בהן לאורך זמן ממושך מעדיפים הנאשמים את עשיית הרווח הפרטי תוך הפרה של הוראות החוק וממשיכים מידי יום בביצוע עבירה, שומה על בית המשפט להוציא גזר דין שיש בו מעבר להיבט הענישה הריאלי גם מסר לפיו עבריינות מסוג זה אינה משתלמת בסופו של עניין. על אף שהנאשמים נעדרי הרשעות קודמות ובחרו בסופו של דבר להודות ולחסוך זמן שיפוטי, אני סבורה שראוי בנסיבות אלה שיוטל על נאשמת 1 קנס שלא יפחת מ- 50,000 ש"ח ועל כל אחד מהנאשמים האחרים קנס שלא יפחת משיעור של 20,000 ש"ח וכן שהנאשמים יחתמו על התחייבות באותו סכומים שלא יחזרו ויבצעו איזה מהעבירות בהם הורשעו למשך 3 שנים מהיום. העסק פעיל ללא רישיון כבר 4 שנים מבקשת שיוצא צו סגירה מיידי וכן שהנאשמים לא יוכלו להעביר את העסק לאחר מבלי שיש בידו רישיון כדין".

ב"כ הנאשמים עתר להקלה בעונשם של הנאשמים בציינה כדלקמן:

"העסק כבר לא פעיל ולכן אין שום התנגדות שיוצא צו סגירה מיידית לעסק נשוא כתב האישום.

אציין כי המחדל בגינו הוגש ההליך הוסר כפי שיפורט להלן. הנאשמים שכרו את המבנה נשוא כתב האישום לאחר שנדרשו להעביר את העסק הקודם מבית יצחק בשל דרישת מינהל מקרקעי ישראל. הם התעקשו לאתר מבנה הממוקם באזור תעשיה מוכר, רשמי מוסדר על מנת להימנע מביצוע פעולה שהיא מנוגדת לחוק וכך הם הגיעו ושכרו את המבנה באזור תעשיה עמק חפר. הנאשמים בחנו שמטרת השכירות מותרת בהתאם לתוכניות התב"ע התקפות ובהתאם לכך חתמו הסכם עם בעל המקרקעין, חברת אביב, לצורך אחסנה וניהול משרד. מייד ובסמוך לחתימה על הסכם השכירות הם פנו לרשויות, גורמי הרישוי במועצה על מנת להנפיק רישיון עסק, לראשונה פניה זו נודעה להם כי המבנה המושכר וזאת בניגוד להצהרת המשכיר בהסכם, אין היתר בניה ומאז וממש עד לאחרונה פנו הנאשמים פעם אחר פעם למשכיר על מנת להסיר את המחדל וזאת במטרה שיוכלו להנפיק רישיון עסק. יובהר כי למעט עניין זה של אי היתר בניה שלנאשמים אין כל אפשרות להסיר המחדל, הם הגישו בקשה והתקדמו לכוון ניסיון קבלת רישיון לעסקם בפני יתר הגורמים כמו כיבוי אש וכיוב'.

מייד עם פתיחת ההליך התקיימה פנייה נוספת כמו רבות לבעל העסק על מנת להסיר את המחדל. מגיש לבית המשפט את האישור האחרון שהתקבל מבעל הנכס - מוגש ומסומן נ/1, על פיו כבר ביום 24.6.10 הוגשה בקשה להיתר על כל אותם שטחים ללא היתר אך למצער עד לעצם היום הזה הוועדה לא אישרה הלכה למעשה את הבקשה, איני יודע מאיזה סיבה. משנכחו הנאשמים לדעת כי בעל הנכס אינו מתקדם להסרת המחדל מחד ומאידך חרב גזר הדין מתנופפת מעל ראשם ולאחר שבחנו את הכדאיות הכלכלית בהעתקת העסק למקום אחר, ולאחר שנכחו שכל השקעותיהם בנכס ירדו לטימיון החליטו למכור את העסק ולהפסיק את פעילותם בנכס. מציג את הסכם המכירה מיום 30.3.11 - מוגש ומסומן נ/2.

מפנה לעמ' 2 מועד ההשלמה על פיו ניתן להווכח כי מועד ביצוע העסקה היה ביום 31.3.11 (לציין שעמ' 8 מההסכם לא נכלל בנ/2 הוא לא רלבנטי לנשוא הדיון והרוכש שביקש שלא לצרף אותו והסכמנו).

בנתונים הקיימים פנו הנאשמים לבעלי הנכס על מנת להשתחרר מהסכם השכירות שאמור להסתיים רק בשנת 2015, לאחר דין ודברים ארוך וממושך נאות בעל הנכס לשחרר את הנאשמת 1 מהתחייבויותיה על פי ההסכם אלא שבתמורה לכך נאלצה נאשמת 1 להתחייב להמשיך ולשלם דמי שכירות בסך של 45,000 ש"ח + מע"מ לחודש וכן ארנונה בסך 33,000 ש"ח כל חודש וזאת עד לחודש יולי 2011. על אף כל ההפסדים האמורים מעצם מכירת הנכס והנתונים הקיימים, הנאשמים נדרשים לשלם כל חודש סך כולל של 90,480 ש"ח כולל מע"מ עד חודש יולי 2011. מציג לבית המשפט את ההסכם שנחתם עם בעל הנכס - מסומן נ/3 המוכיח את הטענות המפורטות.

מפנה להלכה על פיה רואה הפסיקה בהסרת מחדלים נסיבה מקלה משמעותית.

הנאשמים טוענים כי קיימת חשיבות מרובה לעצם העובדה שהודו בכתב האישום לאחר שזה תוקן ע"י המאשימה בהזדמנות הראשונה. הנאשמים יטענו כי אין להם הרשעות קודמות. הנאשמים יחדדו כי לא ישבו בחיבוק ידיים מאותו רגע שנכנסו לעסק ופעלו בכל המישורים לקבלת רישיון עסק.

הנאשמים יטענו כי למצער בחרה הנאשמת להגיש כתב אישום זה אך ורק כנגדם וכנגדם בלבד על אף שידוע לה כי בעל הנכס עצמו מנהל עסקים באותו מבנה ללא היתר הכוונה ללא היתר לרישוי עסקים ואף משכיר חלקים ממנו לשוכרים אחרים כדמות הנאשמים. בהתנהלות זו של המאשימה יש משום אכיפה סלקטיבית והחמור מכך אינה משרתת את האינטרס הציבורי במובן שכל עוד לא יאושם בעל הנכס ימשיכו עסקים נוספים ליפול קורבן. כבר ביולי 2010 הודיעו הנאשמים באמצעותי למאשימה באמצעות בא כוחה על המצב שבעל הנכס ממשיך לקיים את עסקו בנכס ללא היתר ומטעה שוכרים נוספים אך מבדיקה שערכנו לאחרונה עד ליום זה ממשיכה המאשימה בעמדתה שלא להגיש כנגד בעל הנכס כתב אישום.

70% מכלל התמורה אשר קיבלו בגין מכירת העסק מוחזר על ידם לבנק פועלים להחזר הלוואות שנלקחו לצורך רכישת הציוד שהוא נשוא העסק - מוגש ומסומן נ/4.

על אף כל האמור 70% מסך התמורה בגין מכירת הציוד מוחזר לבנק.

מדובר במשפחה שמגדלת 5 ילדים כולם נסמכים על הוריהם. בנתונים הקיימים העתיד הכלכלי אומר בזהירות בלתי יציב ובלתי ידוע.

נוכח האמור, אני מבקש להסתפק בקנס מינימלי אשר יושת על נאשמת 1. כמו כן מבקש פריסת החוב ככל שייפסק קנס במספר רב של תשלומים. במקביל לכך יתחייבו הנאשמים לאי ביצוע אותן עבירות לתקופה קצובה".

ביום 26.5.11 התקבלה בבית המשפט הודעת ב"כ הנאשמים לפיה תשלום הארנונה בסך 33,000 ש"ח מתייחס לתשלום תקופתי היינו דו חודשי ולא לתשלום חודשי (כמפורט בנספח א'1), כך גם טענו הנאשמים בהודעתם זו כי עליהם לשלם סך של 45,000 ש"ח בגין כל חודש שכירות עד לחודש יולי (כולל) כשבפועל מדובר בסך של 48,584 ש"ח + מע"מ ובסה"כ 56,358 ש"ח בגין כל חודש, כמפורט בחשבוניות מס בגין שלושה חודשי שכירות - נספחים ב'1 - ב'3.

שמעתי את טיעוני הצדדים בפני ונתתי דעתי לכל הנימוקים שהועלו.

נפסק לא אחת כי הוראות חוק רישוי עסקים אינן בגדר חוק שרשאי אדם לקיימו ורשאי אדם להפירו כראות עיניו רק על סמך שיקולים כלכליים שלו, של רווח והפסד באופן שברי, שברוב המקרים צפוי רווח כספי גדול ליזמי עסק כאשר פועלים הם על פי נורמה פסולה של הקמת עסק ופתיחתו ורק לאחר מכן פנייה לרשויות בבקשה לקבלת רישיון לעסקם.